<h1>ספר מצות זמניות הלכ' פסח שער רביעי</h1>
<h2>דף מ.</h2>
בתיקון הקידוש וסדר ליל פסח. תחלה במה שיצטרך שנזכיר מהלכות זה השער תואר מצה של מצוה, כפי מה שאמר הכתוב ושמרתם את המצות. ופירשו בזה שהוא רמז למצה של מצוה שצריכה שמירה משעת קצירה ואילך ע"י ישראל, קצירה ועימור ודישה וזריה וטחינה וריקוד ולישה ואפייה, כאומרם, אמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי כי הפיכתו הפיכו לשם מצוה. אלמא בעינן שימור מתחילה ועד סוף. ופירוש כיפי, אלומות השבלים. וצריך ללוש אותן אחר חצות יום י"ד להתחברות אכילתה באכילת הפסח, למה שאמר הכתוב צלי אש ומצות. וכמו שאין לו רשות לאכול הפסח והחמץ קיים, כדבר י"י לא תשחט על חמץ דם זבחי, כמו כן אינו רשאי ללוש המצה והחמץ קיים. ולא יתערב במצה שום דבר מן מלח, מפני שהוא חם.
<h2>דף צט:</h2>
ואין אדם רשאי לאכול מצה עד הלילה, לאומרם במשנה, ע"פ סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ובירושלמי, פסח מצה ומרור אוכלן בבת אחת מאימתי אוכלן משתחשך, ומלת "משתחשך" יגזור אחר הכנס הלילה. וחייב המאמין לשתות בליל הפסח ארבעה כוסות, ויהיה בכל אחד מהן יין לא פחות מרביעית, והוא ביצה וחצי, וישתה ממנו יותר מחציו. וחייב עוד לאכול ממצה של מצוה לא פחות מכזית וכן מרור. וכשנרצה לשער שיעור הזית ר"ל כזית אגורי, והוא מן זיתי ארץ ישראל, והוא כגדול שבזיתים אשר בארצינו זאת. והנשים חייבות לאכול מצה ומרור ולשתות ארבעה כוסות, שאף הן היו באותו הנס.
<h2>דף קיד.</h2>
בתיקון הקידוש וסדר ליל פסח. תחלה במה שיצטרך שנזכיר מהלכות זה השער תואר מצה של מצוה, כפי מה שאמר הכתוב ושמרתם את המצות. ופירשו בזה שהוא רמז למצה של מצוה שצריכה שמירה משעת קצירה ואילך ע"י ישראל, קצירה ועימור ודישה וזריה וטחינה וריקוד ולישה ואפייה, כאומרם, אמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי כי הפיכתו הפיכו לשם מצוה. אלמא בעינן שימור מתחילה ועד סוף. ופירוש כיפי, אלומות השבלים. וצריך ללוש אותן אחר חצות יום י"ד להתחברות אכילתה באכילת הפסח, למה שאמר הכתוב צלי אש ומצות. וכמו שאין לו רשות לאכול הפסח והחמץ קיים, כדבר י"י לא תשחט על חמץ דם זבחי, כמו כן אינו רשאי ללוש המצה והחמץ קיים. ולא יתערב במצה שום דבר מן מלח, מפני שהוא חם.
וסדר שתיית הארבעה כוסות ואכילת מצה ומרור הוא זה שאזכור. נהגו ב"א לסדר כוסות יין על השלחן, מספרם לא פחות ממספר הנמצאים בשלחן, אנשים ונשים גדולים וקטנים, ובכל כוס וכוס לא פחות מרביעית. וצריך להזהר מלהיותו פגום, משום הקריבהו נא לפחתך. וכמו כן צריך להזהר בכל כוס ולברך בו על המצוה שנתקנה על היין. וישימו לפני הגדול שבמסובים המקדש, והוא הממונה לעשות סדר, קערה בכרפס ומצה ומרור וחרוסת כפי השיעור הצריך לנמצאים שם, וחתיכה מבשר צלי וביצה זכר לפסח ולחגיגה. ויקח המקדש הכוס ויקדש החג קודם שיטול ידיו אם היו נקיות. והקידוש הוא שלש ברכות, בפ"ה, ואשר בחר בנו, ושהחיינו. כמו שאתקנם עם ההגדה. ואם חל ליל החג להיות בליל שבת יזכרהו באשר בחר בנו, ויאמר "שבתות למנוחה ואת יום המנוח הזה". ויחתום "מקדש השבת וישראל והזמנים". ואם חל להיות במו"ש יברך אשר בחר בנו ובורא מאורי האש והמבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לגוים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת. הקדשת והבדלת את עמך ישראל בקדושתך בא"י המבדיל בין קדש לקדש. ואח"כ שהחיינו. והסימן באלו הברכות יקנה"ז, יין קדוש נר הבדלה זמן. אח"כ ישתה הוא וכל אחד מהנמצאים כוס ראשון. וכל אחד מיסב על שמאלו ולא על הימין, לאמרם [ק"ח ע"א] הסבת ימין לאו שמה הסבה. אף תלמיד אצל רבו לא צריך הסבה. אבל בן אצל אביו צריך הסבה. ואמרו [שם] פרקדן לא שמה הסבה. ופירוש פרקדן, נטוי על גבו. ותלמיד אצל רבו לא בעי הסבה, לאומרם [שם] מורא רבך כמורא שמים. ואשה חשובה צריכה הסבה. אחר כך יטול ידיו המקדש ויברך ענט"י ונוטל ג"כ כאו"א מהנמצאים. אח"כ יקח מן הכרפס השיעור שירצה, כי אין החפץ בו אלא להיכר כדי שיראו התינוקות וישאלו. ויברך ברכת הנהנין בפ"ה ויאכל ויתן לכל אחד מהן. אחר [כך] יחלוק אחת מן המצות לשני חצאין, וישמור החצי לאפיקומן, וישים החצי האחר בקערה, יען שהוא חייב בטיבול שני שתהיה המצה לחם עוני, לאומרם [קט"ו ע"ב] מה דרכו של עני בפרוסה. והענין בחלוקה קודם קריאת ההגדה, כדי שתהיה בקערה הפרוסה הנקראת לחם עוני, למען יצדק בדברו כשישאלוהו באומרו "הא לחמא עניא". אחר כך יקרא ההגדה. וכשיגיע אל גאל ישראל יברך בפ"ה וישתה כוס שני בהסבה. וזה דעת הגאונים והרב אלפסי ורבינו משה ז"ל, שסברתם היא שעל כל כוס מד' כוסות יברך בפ"ה. וטעמם שכל אחד מהם מצוה בפני עצמה. ורבינו יונה ז"ל ואחרים זולתו מן הגאונים האחרונים ורבני צרפת דעתם היא שאינו חייב לברך בפ"ה אלא על כוס ראשון וכוס של ברכת המזון בלבד. ואנחנו מנהגנו כדעת הגאונים ז"ל. וישתה כוסו עוד כל אחד מהנמצאים.
אחר כך יטול ידיו פעם שנית הוא וכולם ויברך ענט"י. אחר כך יקח מצה שלימה וישים תחתיה הפרוסה שהניח בקערה משום לחם עוני ויברך המוציא ויפרוס כזית מן הפרוסה ויברך אקב"ו לאכול מצה. והוא אומרם [ברכות ל"ט ע"ב] הכל מודים בפסח מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע. ולא יטבול המצה בחרוסת כדי שלא יבטל טעמה. ויאכלנה בהסבה. ויתן לכל אחד מהנמצאים. וזהו דעת רוב הגאונים והרב אלפסי ורבינו משה ז"ל. ויש בזה סברות אחרות רבות משתנות, אין צורך להזכירם, מפני שזו היא הדעת הנכונה אצלי ואשר נסמוך עליו. אחר כך לוקח כזית מן המרור ויטבלנו בחרוסת. ויברך אקב"ו לאכול מרור. ויאכלנו בלא הסבה. ויתן זה השיעור לאכול לכל היושבים. אחר כך לוקח כזית מצה וכזית מרור וטובל בחרוסת ויבללם יחד ויאכל בלא ברכה. ויתן כמו כן לכל היושבים. וזהו הנקרא כריכה. חייב לאוכלן זכר למקדש כהלל. וזהו אומרם [קט"ו ע"א], אמרו עליו על הלל שהיה כורך הפסח והמצה והמרור, כזית מכל אחד ואחד, ואוכלן ביחד, משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו. ואינו רשאי לדבר בין המצה והמרור ובין הכריכה, כדי שלא תהיה הפסקה. ואם דיבר צריך לחזור הברכה ר"ל ברכת המצה, כדין מי שדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש שחייב לחזור ולברך להניח תפלין [מנחות ל"ו ע"א]. אחר כך יאכלו וישתו מה שנזדמן להם וא"צ לברך שנית המוציא, כי כבר בירך על המצה. וכמו כן א"צ לברך בפ"ה על היין שבתוך הסעודה, כי כבר פטרו מה שבירך על הכוסות. וכשיסיים סעודתו יאכל כזית מהמצה הפרוסה שהניח בתחלה מבלי שיברך עליה, ונותן כמו כן לכאו"א. אח"כ נוטל ידיו מבלי שיברך ענט"י. ויברך ברכת המזון ובפ"ה וישתה הוא וכל הנמצאים עמו כוס שלישי בהסבה. אח"כ קורא את הלל מן לא לנו, ופותח שפוך חמתך, וחותם ביהללוך. והוא הנקרא הלל המצרי. ויברך בפ"ה וישתה כוס רביעי בהסבה הוא וכאו"א מהנמצאים. ול' המשנה [קי"ז ע"ב], בין הכוסות האלו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. ונתנו טעם לזה בירושלמי [פ"י ה"ה], כדי שלא ישתכר ולא מצי למיגמר הלל. וא"ת כך ישתכר בין שני לשלישי. התשובה, יין שבתוך הסעודה אינו משכר שלאחר הסעודה משכר. אח"כ יברך על הגפן ועל פרי הגפן. ואינו רשאי אח"כ לאכול כל הלילה ולא לשתות זולתי מים, כדי שישאר טעם המצה בפיו, לאומרם במשנה [קי"ט ע"ב] אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן. ואפיקומן היא מלה מורכבת משתי מלות, אפיקו מינין, כינוי לפירות שאוכלין אחר הסעודה והקליות המלוחים כמו קליות והתאנים והצמוקים והלוזים. וענין "מפטירין" כאילו מתירין המאכלים וישלחום. וזה אומרם [שם], מאי אפיקומן כגון ארדילאי וגוזלאי לאבא, ותמרים לר' יוחנן. והטעם לזה, כי בזמן שבית המקדש קיים היו אוכלים הפסח אחר כל הסעודה כדי שישאר טעמו בפה. ושמו בזמן הזה המצה במקום הפסח, ונקרא אפיקומן.
<h2>דף קטז.</h2>
ותואר עשיית חרוסת, יקח ממיני הפירות שיהיה בכללם תפוח זכר לתחת התפוח עוררתיך, ויכתוש הכל היטב עם מיני תבלין, ויטביל הכל בחומץ ויעבה, ויכוין לעשותו עבה כחומר, לאומרם וצריך לקיוהיה ולסמיכיה. ופירוש זה, צריך שיהיה חמוץ ועבה. ואמנם לקיוהיה אמרו בזה [קט"ו ע"ב] משום קפא. והענין להמית בו התולעים אשר בירקות כשיטבילם בו. ומה שאמרו לסמוכיה, שרוצה לומר להעבותו, משום זכר לטיט.
